העובדה שהפרקליטות לא תחויב להעביר ולחשוף את כל הראיות, היא בעייתית ופוגעת בהגנת החשוד ובטקטיקה של הסנגוריה.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
במסגרת הרפורמות שרוצה גם להנהיג היועץ המשפטי לממשלה נמצא גם מוסד "השימוע" - אשר לפי התכנית המתגבשת, ירחיב את סמכויותיו וירד אל העם, תרתי משמע, לאמור: החל מעבירות שעונשם מעל 3 שנות מאסר, הדבר יהיה חובה - אם החשוד/נאשם ירצו בכך.
לגבי החשודים/נאשמים - שעל פי החוק היועץ המשפטי לממשלה אישית חייב להגיש נגדם כתב אישום, כמו אישי ציבור בכירים - דוגמת ראש ממשלה נשיא, שרים - השימוע יהיה בפני היועץ המשפטי לממשלה עצמו. לגבי השימוע השגרתי - הדבר יעשו בפני פרקליטת מחוז או מי שהוסמך על ידה.
לגבי העבירות שעונשן מתחת ל-3 שנים - הדבר יהיה בשיקול דעת התביעה לאור עמדת הנאשם וסנגורו.
הטעם שנותן היועץ המשפטי לממשלה להנחיה חשובה זו - היא בהתלבטות ובהחלטה הקשה, בקבלת "האחריות הכבדה", במיוחד לגבי העמדה לדין פלילי של אדם, כאשר העבירה גוררת איתה עבירה שיש עמה קלון. החלטות לגבי אנשי ציבור, עובדי ציבור ונבחריה - גוררת אחריה לא רק אחריות כבדה אלא גם שובל ארוך של פגיעה בתדמית, במשפחה בילדים במעמד, בפרנסה ובנזק שברוב המקרים הוא בלתי הפיך.
לדוגמא - אזרח בעל מעמד, מהתחום הציבורי, פוליטי עסקי - העומד לדין פלילי והיוצא זכאי אחרי ל-2-3-5 שנים של משפט ארוך מייגע ותקשורתי, נשאר חבול, פגוע, עם נזקים חברתיים נפשיים וכספיים בלתי ניתנים לפיצוי ולחיזוי.
העובדה שהיועץ מכריז בפומבי - כי לא כל חומר הראיות - חייב לעבור לנאשם והפרקליטות לפי שיקול דעתה תחליט על כמות והקיף החומר - היא בעייתית מאד ולדעתי יש בה סכנה לפגיעה קשה להגנת הנאשם ובדרך ניהול המשפט לסנגוריה.
אמנם - החומר שלא יועבר - לדעת הפרקליטות - אינו קשור לעבירות בכתב האישום אלא לאיסוף החומר הכללי תוך כדי החקירה - ויתכן שחלקו באמת אינו רלוונטי - אבל אסור לדעתי, להשאיר את שיקול הדעת בעניין זה לפרקליטות.
שהרי - מה שלא רלוונטי לדעת הפרקליטות - יכול להיות מאד חשוב וחיוני לסנגוריה - וכבר היו דברים מעולם.
אחת מטענותיו העיקריות של הנשיא קצב בפני בג"צ שהיועץ לא העביר לו את כל חומר החקירה - ובעניינו יש חשיבות רבה לכל החומר שנצבר, גם החומרים שהתביעה לא משתמשת בהם, אבל יתכן שיש בהם אלמנטים שיכולים לשפוך אור, על אווירה, התנהגות, אמינות עדים, תיאומי עדויות, שקרים וקשר בין עדים, בין עובדות, מעשים ותוצאותיהן.
יש להבין - התביעה והסנגוריה מסתכלים על אותן עובדות, ראיות מסמכים בעין שונה ובאינטרסים שונים.
יתכן, וכבר קרו מקרים בעבר - שדווקא בחומר הלא רלוונטי כביכול - נמצא "האס" המזכה.
אי לכך הפתרון הנכון לסוגיה הוא או להעביר את כל החומר לסנגוריה או להביא את החומר שבמחלוקת בפני השופט כדי שיחליט לגביו - כפי שנעשה הדבר בהליך של צו איסור פרסום או צו לאי גילוי מסמך או ראייה החתומה על ראש הממשלה, שר הביטחון או מפכ"ל המשטרה.
כדי להבין מה זה שימוע ומה הוא נותן, בעיקר לסנגוריה ולנאשם מה הן יתרונותיו וחסרונותיו ומתי כדאי לבקש שימוע ומתי לוותר עליו הרי סקירה היסטורית קצרה ותמציתית.
מוסד "השימוע", או הסדר "השימוע", אינו בבחינת דבר חדש בפרקטיקה הישראלית והוא קיים מזה כמה עשורים בגלגולים שונים, עד שלאחרונה קיבל מסגרת מוסדית. גם בארה"ב, על פי הפרוצדורה הפלילית - קיים "שימוע" עם הגשת כתב אישום (בשינויים המחוייבים במדינות השונות) ולאחרונה זכה בהדים רחבים, שחקן הכדורסל הידוע קובי בריאנט, שהואשם באונס עובדת מלון צעירה, בו התאכסן השחקן. פרשני משפט ידועים בארה"ב טוענים, כי היתה זו שגיאה מצד הסנגוריה, להסכים לשימוע (מאחר והם יכלו לוותר על ההליך) - בשל הנזק התדמיתי בעיקר שנגרם לשחקן שיכול לפגוע בעתידו, גם אם יצליח להתחמק משפטית מהתיק אפילו בזיכוי - לעומת אחרים שטוענים את ההיפך שהדבר מועיל להגנה. וויכוח מעין זה, קיים בכל מקרה של "שימוע" במיוחד של אישיות ציבורית, או פוליטית. גם בארץ נושא "השימוע" היה ועודנו נושא לויכוח משפטי ולאחרונה אף הורחבה הזכות, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לכלל הציבור, המוגש נגדו כתב אישום ובטרם נפתח משפטו.
האם בכל מקרה, רצוי לנצל את הזכות ל"שימוע" לפני ההחלטה על הגשת כתב אישום או מיד לאחריו ולפני תחילת המשפט. התשובה היא לא. הדבר תלוי בטקטיקת ההגנה שבה בוחרת הסנגוריה ובחומר הראיות ההגנתי והעדים שברשותה ובדרך ניהול המשפט שבוחרת הסנגוריה. לפעמים הימנעות וויתור על "שימוע" מתברר כצעד טקטי מחוכם ולפעמים "שימוע" יכול להשפיע על הפרקליטות לוותר על סעיפי אישום מסויימים - ולעיתים נדירים אם לסנגוריה ראיות חזקות על כתב האישום כולו, או לחילופין להחלפתו בדין משמעתי אם הדבר אפשרי. כלומר: אין כלל חד משמעי, הכל לפי העניין וחומר הראיות. השר חיים רמון - ויתר על זכותו לשימוע - ובדיעבד התברר כי שגה ויתכן שהתיק הפלילי היה נסגר אם היה מתנצל ומביע חרטה בשימוע, יתכן שהיועץ היה מעביר את התיק להליך של דין משמעתי בכנסת.
להלן: עקרי ההסדר על יתרונותיו וחסרונותיו.
לאחר שנים שההסדר פעל בלי מסגרת מנחה ומחייבת, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות בנושא - שקובצו בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.015.
בהנחיה המעודכנת, שהיא תוצאה של ניסיון השנים ופסיקת בג"צ, נקבעו הכללים המנחים הבאים:
הנחיה 51.015: (לא כוללת עדיין את ההנחיה האחרונה של שימוע לכל אזרח).
"בטרם ניתנת החלטה להעמיד לדין, יש לעתים מקום ליתן הזדמנות לחשוד או לעורך דינו, המבקשים זאת, להציג טענותיהם ולשכנע כי אין חומר הראיות, או אינטרס הציבור, מצדיקים הגשת כתב אישום פלילי. זהו יסודו של מוסד השימוע באשר הוא".
האם יש זכויות מוקנות לשימוע - בעבר לא, כיום המצב שונה כמוסבר לעיל:
לחשוד/נאשם זכות ל"שימוע", אך אין חובה בכל מקרה ובכל תיק להיעתר לבקשתו למתן הזדמנות כאמור, אלא אם מדובר בעבירה שעונשה פחות מ-3 שנים. דברים ברוח זו נאמרו בבג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי ואח' פד"י מא (3) 219. (לפני תיקון ההנחיה).
בהתאם לעיקרון זה, דחה היועץ המשפטי, יוסף חריש, את בקשתו של החשוד וינברג, מקורבו של השר דרעי, להעניק לו שימוע.
בתשובתו לעו"ד וינברג אמר היועץ המשפטי כי זכות השימוע אינה זכות מוקנית, ואין חלה על היועץ המשפטי להעניק "שימוע" לכל אחד. זה היה המצב המשפטי לפני התיקון, כיום יש לשמור על שיוון בפני החוק, ויש להניח כי וינברג היה מקבל "שימוע".
עיקרון השוויון בפני החוק:
יחד עם העקרונות והחריגים יש להקפיד על קיום העיקרון של שוויון לפני החוק ולפני הרשויות המופקדות על אכיפת החוק.
ובייחוד שלא יהא "נכר שוע לפני דל" (איוב ל"ד), וכן דברים שנאמרו בבג"צ 47/91 און ניימן נ' פרקליטת המדינה: פר"י מה (2), עמודים 872, 876.
לפני מי מתקיים שימוע?
ככלל, ראוי כי כל בקשה תמוען אל מי שאמור להחליט על הגשת האישום. הכל לפי העניין: היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, פרקליט המחוז, ואם התביעה מסורה בידי רשות תובעת אחרת - האחראי על התביעה באותה רשות, כמו משטרה, רשות ני"ע, מע"מ ומכס.
מה ניתן להשמיע ב"שימוע"?
כעניין שבעיקרון וכהגיון, לא ישמש ה"שימוע" להשמעת גירסה שבעובדה, שלגביה בחר הנאשם בזכות "השתיקה" כמגן בפני הפללה עצמית.
יתירה מזו, שתיקה יכולה לשמש עילה שלא להיעתר לבקשת ה"שימוע". הבקשה או הטיעון יכולים להיעשות בכתב או בעל פה, לאחר שהובאו עיקרי החשדות לידיעת החשוד או סנגורו.
עיון בחומר הראיות:
עיון בחומר הראיות, כולו או חלקו, יתאפשר אם יראה לגוף הקובע שאליו פנו, ראוי והוגן בנסיבות העניין.
לעניין זה, ראה בג"צ 47/91 הנ"ל 872, 876, 877.
העיון לא יתאפשר אם עשוי הוא לפגוע בעניינם של מעורבים אחרים או להפריע להכנות למשפט, או לגרום נזק אחר.
להערכתי - אי העברת כל החומר לנאשם - יכול לפגוע בהגנתו כמוסבר לעיל.
הגשת כתב אישום:
אין מקום להשהות הגשת כתב אישום בשל בקשות ל"שימוע" שלא הוגשו בעוד מועד, או בשל התמשכות טיעון ה"שימוע" מעבר למה שנראה סביר. יש למנוע ניצול לרעה של הסדר ה"שימוע", אם יש בו חשש לפגיעה בהכנות למשפט או השפעה על עדים.
האם ההסדר חל על מכובדים וחשובים:
כפי שצוין לעיל, העיקרון הוא שוויון לפני החוק ושוויון לכל. המציאות מראה כי מכובדים בעלי עמדות ציבוריות ופוליטיות פונים יותר ו/או מנצלים יותר אם זכותם לשימוע, ובמקביל העיתונות נותנת כיסוי והד רחבים יותר לפניות אלה, ומכאן עלול להיווצר הרושם כי מי שזכאי ל"שימוע" הם רק מכובדים, ולא היא. ניתן להבין שיש הרגשה בציבור שבתחום זה יש איפה ואיפה, אך זהו אפקט פסיכולוגי ותקשורתי שאינו עומד כמבחן המציאות. לאור ההנחיה החדשה של היועץ - אם אכן תבוצע כלשונה - ספק זה יעלם.
האם יש סכנה לחשוד כי ב"שימוע" יגלה ראיות ומסמכים הפועלים לטובתו, ובכך הוא עלול להזיק להגנתו:
התשובה לכך היא חיובית. אך השיקול מה לגלות, באיזו מידה ומתי, הוא תמיד זכות השמורה לסנגור. עליו להחליט אם להסתפק בגילוי במהלך ה"שימוע" או לחכות למשפט.
שיקולים אלה שייכים לחוכמת "ניהול המשפט", ומסורים בלעדית לסנגור.
מאידך, יש בגילוי הראיות מצד התביעה כדי לתת לסנגור תמונה כללית על קו התביעה וראיותיה, ולהזהירו ו/או להכינו בצורה טובה יותר לקראת ניהול המשפט.
לסיכום, בנקודה זו אפשר לומר כי בהליך ה"שימוע, יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, אך השליטה, הפיקוח והיתרון נשארים בידי הסנגור. ומכאן, שאם החליט הסנגור לבחור בהליך ה"שימוע", יוכל להשיג ממנו יתרונות לא מעטים, אם יידע איך לנהלו.
הסדר ה"שימוע" בשלב שלאחר הגשת כתב האישום:
מי שסבור כי הסדר ה"שימוע" נועד לשלב שלפני הגשת כתב האישום בלבד. טועה, לדעתי, בהבנת מוסד זה והנוהג שהתפתח במשך השנים.
הסדרי הטיעון, עיכוב ההליכים, מחיקת כתבי אישום, תיקון כתבי אישום - כל אלה הם הליכים של "שימוע" שלאחר הגשת כתב אישום. וכך יש לפרש את ההסדר.
הליך מקובל, הנוהג זה שנים, הוא שלאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שקיבל הסנגור לידיו את כל ראיות התביעה, הוא פונה אל פרקליט המחוז/התובע המנהל את התיק ומנסה לבוא לידי "עיסקת טיעון" או תיקון כתב האישום על סמך ראיות וטענות שהוא מביא ושלא היו בידי התביעה.
בא הסנגור לידי עיסקת טיעון או לידי תיקון כתב האישום - שיש בו כדי להקל עם מרשו - הרי הסדר ה"שימוע" שניהל בעניין זה הצליח.
סיכומו של עניין, עסקאות הטיעון הרבות, ועיכוב הליכים בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהשיגו הסנגורים באמצעות הצגת ראיות חדשות, הם תוצאה ישירה של "שימועים" לאחר הגשת האישום, והם פועלים בעיקר לטובת הנאשמים ולכן קיומם חשוב וחיוני.
סוף דבר:
הסדר ה"שימוע" על שני חלקיו - לפני הגשת כתב אישום ולאחריו - הוא מוסד וולונטרי, שנעשה לפי בחירה ולפי שיקולים לטובת הלקוח, ומכאן חשוב שימשיך להתקיים.
אם מתוך עשרה "שימועים" יצליח אחד, ותמנע פגיעה קשה בשמו, בכבודו ובגופו של אדם, רק בשל כך יש הצדקה לקיום מוסד זה. יחד עם זאת, הצפת הפרקליטות עם בקשות "שימוע" יכולה לגרום לסחבת בלתי נסבלת ממנו יפגעו שני הצדדים, ולכן יש למצוא את האיזון הנכון בין הבקשות, ההיענות וזמן הטיפול הסביר - שהרי הסנגוריה/נאשמים מסוימים ימצאו עניין בדחייה ובסחבת, דבר שעלול לפגוע בהליך המשפטי, אך יחד עם זאת יש לכבד את העיקרון שצדק צריך להיעשות ולהראות ורצוי בהקדם האפשרי.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
